<h1>ספר החינוך מצוה תר"ז</h1>
<h2>דף כ:</h2>
שנצטוינו להתודות לפני השם ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפירותינו ושלא נשאר כלום מהם ברשותינו שלא נתננו אותו, וזהו נקרא מצות וידוי מעשר, ועל זה נאמר [דברים כ"ו] ואמרת לפני יי' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגומר. משרשי המצוה לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטוא במעשה, ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלוייה מחיית משרתי האל היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמינו בפינו בבית הקדוש שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [מגילה כ' ע"ב] אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון, ומצותו בבית המקדש, שנאמר לפני יי' אלהיך, אבל אם התודה בכל מקום יצא, וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקדש מן הבית, ואימתי הוא מתודה אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית. ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר שני. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, ועובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמנו בזמן הבית בטל עשה זה.
